ד"ר סייבין ופרדוקס הפוליו

(ניתן להוריד גירסת PDF נוחה להדפסה של המאמר [כאן])

ד"ר אלברט סייבין (Albert Sabin) זכה לתהילת עולם כשהחיסון שפיתח – חיסון הפוליו המוחלש (OPV) – הוכנס לשיגרת החיסונים בעולם המערבי בתחילת שנות ה-60. נוסף על פעילותו בתחום האימונולוגי/ביולוגי עסק ד"ר סייבין באספקטים נוספים (אפידמיולוגים) של חקר מחלת הפוליו: הגורמים למחלה, דרכי הפצתה, דפוסי התפרצותה, ועוד.

למרות (ואולי בגלל) שהכיר על בוריו את נושא הפוליו, מצא את עצמו סייבין עומד מול מספר שאלות בלתי-פתורות, שהטרידו את מנוחתו, שהעיקרית שביניהן היתה (בניסוחו): "מדוע הפכה מחלת השיתוק פוליו למגפה רק ב-50 השנה האחרונות, ומדוע נראה שהיא פוגעת יותר ויותר במדינות שבהן, ניתן להניח, הסניטציה וההיגיינה, בנוסף על רמת החיים הכללית, הן המתקדמות ביותר, בעוד חלקים נרחבים של העולם, באותו קו-רוחב, אינם מושפעים?"

Why did paralytic poliomyelitis become an epidemic disease only a little more than fifty years ago, and as such why does it seem to be affecting more and more the countries in which sanitation and hygiene, along with the general standard of living, are presumably making the greatest advances, while other large parts of the world, regardless of latitude, are still relatively unaffected?

דברים אלו נכתבו במאמר שפירסם ד"ר סייבין בשנת 1947, בירחון איגוד הרפואה האמריקאית JAMA [כאן]. על כן, כשהוא כותב "50 השנה האחרונות" הוא מתיחס לסוף המאה ה-19 ולמחצית הראשונה של המאה ה-20 בה הופיעו פתאום, כמעט יש מאין, מגפות רבות של פוליו בארה"ב ובאירופה.

סייבין, שהיה בקיא מאוד בהסטוריה של הפוליו ממשיך וכותב: "הראיות מצביעות על כך שההתפרצויות הנרחבות, מהסוג שקרו בארה"ב ובכמה מדינות אחרות ב-30-40 השנים האחרונות, הינן ארועים שלא היה ניתן להחמיץ אותם בעבר", וההוכחה הטובה ביותר לכך, הוא ממשיך, היא שיש עדיין (נכון ל-1947) אזורים בעולם (למשל סין, אפריקה, איי פיג'י) בהם המחלה אינה ידועה, למרות שמחקרים מצאו שבאותם אזורים ל-90% מהאוכלוסיה יש נוגדנים לוירוס הפוליו בדמם, כלומר – הם נחשפו לוירוס אך לא חלו בשיתוק. בחלק מאותם אזורים בהם מחלת הפוליו אינה מוכרת, ממשיך ומדווח סייבין, יושבים מזה שנים ארוכות רופאים מערביים, ורופאים אלו, לו היו נתקלים במקרי פוליו שיתוקי, וודאי שהיו מדווחים עליו.

התעלומה שהטרידה את ד"ר סייבין הטרידה בצורה דומה את כל החוקרים שעסקו בתחום האפידמיולוגיה של הפוליו. לכאורה, היה כאן פרדוקס: היה קשר ברור ומוכר בין שיפור בסניטציה והיגיינה ובין הירידה בשיעורי התמותה והתחלואה הקשה במחלות זיהומיות. התחלואה והתמותה ממחלות שהפילו מאות אלפי חללים בשנה בעולם המערבי כדוגמת סקרלטינה, טיפוס, חצבת, שעלת וכולרה, החלו לרדת בשעור תלול מסוף המאה ה-19, ועד סוף המחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה ירידה של מעל 95% במספר מקרי המוות שהן גרמו. הירידה הדרמטית הזו נזקפה (ובצדק) בעיקר לשיפורים במערכות הסניטציה (ביוב) בערי ארה"ב ואירופה, כמו גם לשיפור בהיגיינה האישית של האדם הבודד, ובאיכות וניקיון המזון. חיסונים החלו להיכנס לשימוש ארצי רק באמצע שנות ה-50, ועל כן השפעתם על הירידה המתוארת הייתה זניחה (עוד על כך [כאן]).

אולם, מחלת הפוליו חרגה מהדפוסים הללו. בניגוד בולט למשוואה של "יותר סניטציה/היגיינה – פחות תחלואה במחלות זיהומיות", הרי הפוליו, שנחשבה למחלה זיהומית על ידי המדע, פגעה קשה דווקא באותן המדינות בהן הסניטציה וההיגיינה היו המתקדמות ביותר. הפרדוקס-לכאורה הזה הטיל צל כבד על תפיסת הפוליו כמחלה זיהומית: במה שונה מהותית וירוס הפוליו מוירוס החצבת או חיידקי השעלת והכולרה? מדוע הוא תוקף ביתר שאת דווקא בבתי המעמד הבינוני המרווחים והנקיים בארה"ב ופחות בשכונות העוני הצפופות?

תעלומת וירוס הפוליו המתעתע הפכה למסתורית עוד יותר כשלאחר מלה"ע השניה החלו להתקבל דיווחים על התפרצויות פוליו בכוחות הצבא האמריקניים שהיו מוצבים מעבר לים. סייבין כותב:

"מאז סיום הקרבות בפיליפינים [במלה"ע II] מחלת הפוליו היתה אחת הסיבות העיקריות לתמותה בקרב הכוחות האמריקניים. למרות שרק מקרי השיתוק מדווחים משם, ההיארעות של מחלת הפוליו בכוחות האמריקניים בפיליפינים בשנתיים האחרונות היתה גבוהה לפחות פי 10 מזו שבכוחות הצבא המוצבים בארה"ב. למעשה, אני מאמין שאפילו יותר... ובכל זאת, בדיקה של האוכלוסיה המקומית בסביבה לא מצאה התפרצויות של פוליו."

Since the end of combat in the Philippines, poliomyelitis has been among the leading causes of death in American troops. Even though only the paralytic cases are reported from there, the incidence of poliomyelitis in American troops in the Philippines has been at least ten times as high as in the Army within the continental limits of the United States during the past two years. Actually, I believe that it is even higher… And yet, checks of the surrounding native population revealed no outbreaks of poliomyelitis.

תופעות דומות נצפו גם בכוחות אמריקניים, בריטים ואוסטרליים שהיו מוצבים במזרח-התיכון, ביפן ובצפון-סין. רופא מערבי שגר בסין במשך 25 שנים כותב לסייבין "שבזמן שהוא ראה לעיתים מזומנות מקרי פוליו שיתוקי בילדי מושבות הזרים, רק לעיתים נדירות הוא ראה מקרי מחלה בקרב האוכלוסייה הסינית."

כיצד ניתן להסביר את הנתונים הללו? מדוע חיילים אמריקניים המוצבים בפיליפינים חולים בפוליו הרבה יותר מחבריהם המוצבים בארה"ב, בעוד שהאוכלוסיה המקומית אינה חולה בפוליו? האם ישנו וירוס פוליו אחד התוקף את החיילים המוצבים בארה"ב, וירוס שני – מסוכן יותר - התוקף את החיילים המוצבים בפיליפינים, ווירוס שלישי – שאינו מזיק כלל – הנפוץ אצל הפיליפינים עצמם? המחקרים שנעשו לא מצאו כל ראיות לכך.

לאחר עשרות שנים של מחקר, הסתבר לסייבין ולחוקרי הפוליו האחרים, שוירוס הפוליו מתעתע בהם: תוקף היכן שהוא אמור להיות רדום, והופך לבלתי מזיק דווקא באזורים בהם היה אמור להטיל אימה.

בשלב הזה, כשהתיאוריה אינה מתיישבת עם המציאות, אדם חריף-מחשבה כד"ר סייבין היה אולי צריך לעצור ולבדוק את הנחות היסוד שלו. אם הנחתי שמחלת הפוליו נגרמת מוירוס הפוליו, אך הוירוס הזה מתנהג בצורה מוזרה - ההיפך מכל וירוס או חיידק אחר המוכר למדע – אולי בעצם הוירוס אינו הגורם למחלה? והיפותזה זו – שהוירוס אינו הגורם למחלת הפוליו - אינה כה מופרכת כמו שהיא נשמעת למי שקורא בנושא לראשונה: ב-1947 הצטברו כבר ראיות למכביר שקשרו את השיתוק הרך האופייני למחלת הפוליו דווקא לגורמים אחרים (למשל, רעלים), והיו כבר אז תקדימים היסטוריים של מחלות שנחשבו זיהומיות, עד שהסתבר שמקורן הוא הרעלה או חוסר תזונתי (דוגמת צפדינה וברי-ברי).

אבל, כפי שנראה מייד, הפרדיגמה המדעית השלטת של "הוירוס גורם לפוליו" היתה חזקה מד"ר סייבין, והוא לא השכיל להשתחרר ממנה ולבחון את הבעיה שלפניו - ללא הנחות מקדימות.

אם כן, לפני ד"ר סייבין עמדו הראיות להלן, לכאורה סותרות את הידע שנצבר לגבי מחלות זיהומיות:

• וירוס הפוליו הוא הגורם למחלת השיתוק הקרויה "פוליו".
• מחלת הפוליו החלה להופיע בעולם המערבי רק בסוף המאה ה-19.
• הפוליו בארה"ב נפוץ דווקא במשפחות המעמד הבינוני הנקי וההיגייני.
• הפוליו בארה"ב כמעט ולא פגע בתינוקות מתחת לגיל שנה.
• חיילים אמריקניים בפיליפינים חלו בפוליו בשיעור של פי 10 ויותר מחבריהם שהוצבו בארה"ב-גופא.
• האוכלוסיה המקומית מסביב לבסיסי הצבא האמריקאי בפיליפינים לא חלתה בפוליו ולמעשה כלל לא הכירה את המחלה.

על מנת ליישב את פרטי המידע הסותרים-לכאורה נאלץ סייבין להציע היפותזה מפותלת כדלקמן: תינוקות עד גיל שנה הנחשפים לוירוס הפוליו מפתחים חסינות ועל כן לא חולים בו בהמשך חייהם. על מנת להיחשף לוירוס הפוליו על התינוקות לחיות בסביבה שאינה היגיינית-מדי, כיוון שבסביבה כזו סביר שהם לא ייפגשו בוירוס.

להיפותזה הזו לא היה כל בסיס מדעי או ראייתי. סייבין אינו מספק לה הוכחות או ראיות תומכות. יחודה הוא בכך שהיא כביכול מיישבת את הסתירות-לכאורה שתוארו לעיל: ילדים בני המעמד הבינוני בארה"ב חיים (כביכול) בסביבה היגיינית מדי ועל כן אינם נחשפים לוירוס הפוליו בינקותם. ילדים ממעמדות נמוכים בארה"ב (וכל הילדים בפיליפינים) חיים בסביבה היגיינית פחות ומפתחים חסינות גבוהה יותר לוירוס, כיוון שהם פוגשים בו בינקותם. על פי אותו היגיון, מגפות הפוליו החלו לפקוד את העולם המערבי בזמן שההיגיינה והסניטציה החלו להשתפר, ובכך נמנע מילדים רבים להתחסן טבעית לוירוס עד גיל שנה.

אבל, ההיפותזה הזה לא הסבירה מדוע חיילים אמריקניים בפיליפינים חולים בשיעורים גבוהים הרבה יותר מחבריהם המוצבים בארה"ב. תשובתו השרירותית של סייבין לבעיה הזו, היא שיש לשער שבפיליפינים וירוס הפוליו נפוץ יותר משבארה"ב, ושזני הוירוס עשויים להיות שונים מאלו שאליהם נחשפו החיילים האמריקנים בינקותם.

ההיפותזה של סייבין לא הוכחה מעולם. אין כל הוכחה מדעית שכל הילדים עד גיל שנה שנפגשים עם וירוס הפוליו מפתחים חסינות (אך נוטים לחלות אם הם נפגשים בו לאחר גיל שנה). אין כל הוכחה שילדים שחלו בפוליו לא "שיחקו בבוץ" בעודם תינוקות. אין כל הוכחה שוירוס הפוליו בפיליפינים (ובסין וביפן) שונה בתפוצתו או בזנים שלו מוירוס הפוליו בארה"ב.

ההיפותזה של סייבין נשארה על הנייר. מספר שנים לאחר פרסום המאמר פיתח יונה סאלק את חיסון הפוליו שלו, החל מבצע חיסונים בארה"ב ובשאר העולם המערבי, ואז כבר אף אחד לא רצה או העיז לצאת כנגד הזרם ולהעלות מחדש את הבעיות בתאוריה שהעלה סייבין. הפרדוקס נשאר על תילו: מדוע וירוס הפוליו פועל הפוך משאר הוירוסים והחיידקים ופוגע קודם כל דווקא באוכלוסיות ממעמד סוציו-דמוגרפי גבוה?

למרות שההיפותזה שהציע סייבין מעולם לא הוכחה, המדענים שעסקו בתחום הסתמכו עליה כאילו מדובר בטענה מוכחת. כאמור, החיסון יצא וכבש את העולם, ולאף אחד לא היה זמן וחשק להתחיל לערער על הדוגמה המצליחה של וירוס הפוליו. הנה למשל ציטוט מתוך מסמך של האגודה למחקר רפואי של מסצ'וסטס [עמ' 2, כאן]:

"באופן אירוני, הקידמה בתחום ההיגיינה הציבורית בארה"ב ובשאר העולם המפותח תרמה למגפות הפוליו של המאה ה-20... עם הכנסת צנרת הביוב לבתים ותפיסות מודרניות של היגיינה וסניטציה, ילדים לא נחשפו לוירוס הפוליו בינקותם ולא פיתחו חסינות טבעית. כתוצאה מכך, החלו לפרוץ מגפות פוליו בסוף המאה ה-19."

מאמר מ-2007 בירחון Virology קובע [כאן]: "עד למאה ה-20 כל הילדים פחות או יותר נדבקו בוירוס הפוליו בעת שעדיין היו מוגנים על ידי נוגדנים אימהיים. במאה ה-20... סניטציה משופרת גרמה לעליה בגיל בו ילדים נחשפים לראשונה לוירוס, כך שבעת החשיפה הם כבר לא היו מוגנים על ידי נוגדנים אימהיים. כתוצאה מכך, החלו לצוץ מגפות פוליו."

אפשר לראות שההיפותזה של סייבין הפכה לאמת מדעית מקובלת, למרות שמעולם לא הוכחה. בעצם, לא רק שהיא לא הוכחה – היא גם נוגדת את הניסיון שהצטבר מאז פרסום מאמרו של סייבין ב-1947.

נכון ל-2013, ארגון הבריאות העולמי טוען שמחלת הפוליו קיימת בשלוש מדינות בלבד: אפגניסטן, פקיסטן וניגריה [כאן]. האם ניתן לומר ששלוש המדינות האלו הן בעלות רמת סניטציה והיגיינה גבוהה? ההיפך, כמובן, הוא הנכון. ארגון הבריאות העולמי עצמו אומר ש"וירוס הפוליו מתפשט בקלות רבה באזורים עם היגיינה נמוכה" [כאן] ומחלקת הבריאות של מדינת ניו-יורק קובעת [כאן] ש"מחלת הפוליו נפוצה יותר בקרב פעוטות וילדים קטנים ומתרחשת בתנאים של היגיינה נמוכה."

כיצד זה מתיישב עם ההיפותזה של סייבין כאילו הסיבה למגפות הפוליו במערב היא היגיינה משופרת? כיצד התפשטו מגפות הפוליו כאש בשדה קוצים בפרברים הבורגניים הנקיים של ארה"ב בשנות ה-40 וה-50?

התפרצויות הפוליו במדינת ישראל בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50  מדגימות גם כן שההיפותזה של סייבין אינה מחזיקה מים. שיעור הפוליו בקיבוצים והמעברות היה גבוה פי שניים משיעורו בערים [טבלה 4.4, עמ' 26, כאן]. יש לשער שרמת ההגיינה במעברות בישראל של שנות ה-50 היתה פחותה במידה רבה מזו של הערים, בניגוד בולט לדבריו של סייבין.

כפי שראינו, למדע אין תשובה משכנעת לפרדוקס של הפוליו. השאלה בעינה עומדת: מדוע היכה וירוס הפוליו דווקא במדינות מערביות ובמעמד הבינוני-גבוה, בניגוד לוירוסים וחיידקים אחרים? כמו שקורה תדירות ברפואה, כל העוסקים בתחום הפוליו פשוט "למדו לחיות" עם הפרדוקס ופתרו אותו בכך שהם מחזיקים את המקל משני קצותיו: הפוליו פוגע פעם באזורים בעלי היגיינה משופרת ופעם באזורים בעלי היגיינה גרועה, וההסבר משתנה על פי הנסיבות.

-----------------------------

הקונפורמיות השלטת בתחום החיסונים מעוורת את עיני החוקרים מלהכיר בכלל בבעיה, וכמובן מלמצוא לה פיתרון. אולם, עיוורון זה אינו נחלתם של מדענים ורופאים חוץ-ממסדיים שכבר לפני עשרות שנים הציעו פתרון אלגנטי לפרדוקס הפוליו. לשיטתם, הגורם למחלת השיתוק הידועה בשם "פוליו" אינו וירוס הפוליו אלא חומרי הדברה שהחלו להיות נפוצים במדינות המערב החל מסוף המאה ה-19, בשימוש חקלאי, מוניציפאלי וביתי. החומר הנפוץ והמוכר מכולם הוא ה-DDT הידוע.

בואו ונבחן את ההיפותזה של חומרי ההדברה כגורם עיקרי לתחלואה בפוליו כנגד הראיות אותן ניסה ד"ר סייבין לישב עם תאוריית הוירוס כמחולל מחלת הפוליו:

• חומרי הדברה הינם הגורם העיקרי למחלת השיתוק הקרויה "פוליו".
• מחלת הפוליו החלה להופיע בעולם המערבי רק בסוף המאה ה-19. [חומרי הדברה נכנסו לשימוש בעולם המערבי בסוף המאה ה-19]
• הפוליו בארה"ב נפוץ דווקא במשפחות המעמד הבינוני. [סביר מאוד שחומרי הדברה ביתיים נפוצו יותר אצל משפחות ממעמד סוציו-אקונומי בינוני/גבוה, בזכות מודעות גבוהה להיגיינה ויכולת כלכלית לרוכשם]
• הפוליו בארה"ב כמעט ולא פגע בתינוקות מתחת לגיל שנה. [תינוקות חשופים פחות למזון מרוסס עקב היותם מונקים או מוזנים ע"י מזון מיוחד לתינוקות]
• חיילים אמריקניים בפיליפינים חלו בפוליו בשיעור של פי 10 ויותר מחבריהם שהוצבו בארה"ב-גופא. [צבא ארה"ב נקט במדיניות סניטציה והיגיינה חמורות ובמיוחד באזורים טרופיים. עקב כך, מחנות הצבא רוססו בצורה אינטנסיבית, כולל חדרי מגורים, מטבחים, חדרי אוכל, מחסני מזון ואפילו גופם של החיילים עצמם. ראו תמונות להלן]
• האוכלוסיה המקומית בפיליפינים לא חלתה בפוליו ולמעשה כלל לא הכירה את המחלה. [חומרי הדברה כמעט ולא היו בשימוש של האוכלוסיה המקומית במדינות כמו הפיליפינים במחצית הראשונה של המאה ה-20]

חייל אמריקאי מרוסס ישירות על גופו ב-DDT

ריסוס ב-DDT של מגורי חיילים

ריסוס מתרחצים בבריכת שחיה ב-DDT

מודעת פרסומת לשימוש ביתי ב-DDT

ריסוס ב-DDT של עובדי מפעל

אפילו במטוס מרססים ב-DDT

במחצית השניה של המאה ה-20, עם הבנת הנזק הסביבתי שגורמים חומרי ההדברה האגרסיביים כמו DDT, החלה הפחתה הדרגתית של השימוש בהם במדינות המערב. על פי סוכנות הגנת הסביבה האמריקאית החלו פעולות לצמצום השימוש ב-DDT בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 [כאן]:

The U.S. Department of Agriculture… began regulatory actions in the late 1950s and 1960s to prohibit many of DDT's uses because of mounting evidence of the pesticide's declining benefits and environmental and toxicological effects.

זוהי בדיוק התקופה בה מגפת הפוליו החלה לדעוך בארה"ב ובמדינות המערב. במקביל לירידה בשימוש ב-DDT (ודומיו) במערב חלה עליה בשימוש בו בעולם השלישי. באותו הזמן בערך החל הפוליו להתפשט בעולם השלישי.  חשוב לדעת שלמרות שה-DDT נאסר לחלוטין לשימוש בארה"ב כבר בשנת 1973, ארגון הבריאות העולמי עדיין ממליץ להשתמש בו בעולם השלישי [כאן].

קל לראות שהתאוריה של חומרי הדברה (כדוגמת DDT) כגורם למחלת הפוליו מתיישבת מצוין עם הראיות של התפשטות מגפות הפוליו בעולם, בעוד התאוריה של הוירוס כגורם המחלה אינה מסוגלת ליישב אותן. לצערנו, מארג האינטרסים שליווה את פיתוח חיסון הפוליו, ושהתעבה עוד עשרות מונים מאז התחלת השימוש בו ב-1955, מונע כל חקירה מדעית אמיתית בנוגע לגורמים האמיתיים למחלת הפוליו.

אנו נשארים עם תאוריה מקרטעת של וירוס כגורם המחלה למרות שדפוסי ההפצה של המחלה מעולם לא התאימו לתאוריה הזו, ולמרות שיש תאוריה חלופית שעל פניו נראית תואמת הרבה יותר את ההגיון והעובדות.


מאמרים נוספים:
* מה שחשוב לדעת על חיסון הפטיטיס B לתינוקות
* ד"ר אנדרו וויקפילד - האמת יוצאת לאור בסרט
* לא סומכים על ה-FDA