[עדותה של ל']
עומר בן שש כיום. נולד בלידה רגילה לאחר הריון תקין. התפתח יפה, מעל הממוצע, החל לדבר בגיל עשרה חודשים לערך והיה תינוק תקשורתי הרבה מעל לממוצע. אני זוכרת זאת כי השכנות היו מתלהבות ממנו, על החיוכים והידיים המושטות...
עומר גילה עניין בסובבים אותו, גם בתינוקות בני גילו, וכמובן במיוחד באחיו הגדול ממנו בשלוש וחצי שנים. הוא ינק עד גיל שישה-שמונה חודשים.
בגיל שנה וחודשיים קיבל את החיסון של גיל שנה, באיחור, עקב מחלות רבות (היה אסטמטי עד גיל שלוש). באותו שבוע נעשה גם מעקב גדילה, אותו סיים בהצטיינות יתרה. בגיל שנה וחמישה חודשים נכנס לראשונה לגן (עד אז היה איתי בבית). את ההבדלים בינו לבין בני גילו הגננת המנוסה ראתה מיד, ואילו אני המשכתי להכחיש עוד הרבה זמן.
בשלושה חודשים הללו, שבין החיסון לבין הכניסה לגן, עומר הפסיק לדבר והפסיק לשחק עם ילדים פרט לאחיו. הפסיק לענות לשמו והפסיק לעשות ג'סטות (יש לנו תעוד מצולם של ג'סטות מגיל צעיר יותר: קוקו, שלום, לא רוצה, כן ולא עם הראש, וכמובן הצבעה). המשחקים שלו הצטמצמו לדחיפת אובייקטים עם גלגלים.
במהלך השנה בין שנה וחודשיים ושנתיים וחודשיים, עומר החל לפתח טיקים: לנענע את הראש מצד לצד בחדות, ולהסיט את המבט בחדות ימינה ושמאלה. הוא לא שיתף פעולה בפעולות בגן. מאידך, היה ילד חמוד ונוח ומתוק במיוחד, מלאכון קטן, ככה שלא ראינו סיבה מיוחדת לדאוג. צחקנו ש"לא נורא, אז הוא לא יהיה גאון כמו אחיו, אז הוא לא יהיה חברותי כמו אחיו". קיבלנו ואהבנו אותו כמו שהוא. דבר שלא השתנה, אגב...
כשעומר היה בן שנתים הסכמנו, אחרי תקופה ארוכה של שכנועים מצד הגננת החכמה והעדינה, ללכת לאבחון, לא בגלל שהבנו שמשהו לא בסדר, אלא בשביל שהגננת תפסיק לנדנד. לא היו מופתעים ומזועזעים מאיתנו כשהרופאה בהתפתחות הילד הפילה עלינו את האסון הזה. עומר אובחן בגיל שנתיים ושלושה חודשים.
בדיעבד, היו סימנים פיזיים שכיום אני יודעת שמשייכים את עומר לספקטרום. הוא היה צורח שעות בלילה, כפי הנראה מגזים ומערכת העיכול שלו רגישה ובעייתית גם כיום. אז, חשבתי שזה סתם גזים, היום אני חושבת שזה כן קשור.
דבר נוסף: כבד וטחול מוגדלים. הרופא כמובן לא הבין למה חשוב לי לבדוק את זה, גם אני לא בדיוק ידעתי להגיד למה, רק ידעתי שלא מוצא חן בעיני שבכל וירוס, הכבד והטחול מוגדלים. ואכן, אולטרא סאונד בטן בזמן שהיה בריא הראה שהמצב הזה הוא כרוני. גם נושא האכילה היה בעייתי עוד לפני הרגרסיה: הוא היה מסוגל לאכול רק טחון, והיה מקיא מרקם גס יותר. אחרי האבחון הסבירו לנו באלוטף שעומר סובל מתת רגישות באיזור הפה, אינו מרגיש את האוכל שבפנים ולכן דוחס יותר, ומקיא.
עוד מעט אנחנו סוגרים ארבע שנים לאבחון. שנה באלוטף, שלוש שנים בגן תקשורתי, ובשנה הבאה עולים לכיתת תקשורת, כפי הנראה. עומר מדבר (מה מדבר, טוחן ללא הפסקה... ברוך השם), גמול (לאחר יסורים ומאמצים רבים), קורא וכותב - לימד את עצמו לבד, הגאון שלנו. יש לו שני חברים טובים מחוץ לגן שאיתם נפגש כמעט בכל יום. הוא שוחה, נוסע על אופניים, אוהב לטייל ולבקר חברים וקרובים, ילד מקסים, חברותי, חייכן ואהוב על כולם. ואוטיסט.
אני לא חושבת שהחיסון לבדו הוא שהפך את עומר לאוטיסט. סביר להניח שלעומר ישנה רגישות מולדת שהפכה אותו לפגיע לחומרים שבחיסונים. לעומר סימנים פיזיים מובהקים להרעלה - עיגולים כהים מתחת לעיניים, הזעת יתר בקרקפת.
עצוב לי לחשוב כמה הרבה יותר קל היה לו בלי התוספות המיותרות הללו. בעלי ואני חלמנו על שלושה ילדים. עומר כפי הנראה יהיה השני והאחרון. אין לנו אומץ להמר שוב (אצלנו במשפחה אובחנו המוני אוטיסטים מכל הכיוונים אחרי עומר, ככה שאין לי ספק שיש מרכיב גנטי). מאחורינו שנים של סבל, של לילות בלי שינה, של חוסר תפקוד במשך היום בגלל עייפות נוראית. וגם דיכאון, לא בושה להגיד.
אבל היום אני יכולה להגיד שאנחנו משפחה משוקמת. האוטיזם הוא כבר חלק מאיתנו, זה כבר לא פצע מדמם, רק צלקת שעדיין רואים ועדיין מגרדת, אבל לומדים לחיות איתה. אנחנו נמצאים בקשרים עם משפחות אחרות מהספקטרום, מבלים, נוסעים הרבה, עומר בליין רציני, חיית טיולים ובתי מלון... ועדיין, אני בוכה עם כל אמא חדשה אחרי האבחון...
[לעדות הבאה: לבתי החלו התקפי אפילפסיה בעקבות החיסון לסרטן צוואר הרחם]
מאמרים נוספים:
* על אוטיזם, גנטיקה ואיבחונים (ואף מילה על חיסונים)
* מי הם ההורים שלא מחסנים?
יום רביעי, 7 באפריל 2010
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
וואו. מזעזע. צריך להמשיך ולהפיץ, עוד ועוד.
השבמחקהבאתם דוגמאות שליליות ומזעזעות, אך מי אמר וקבע כי אם לא היו מתחסנים, היה אחוז הנפגעים מהמחלות נמוך יותר?
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקהתשובה לכך היא "המחקר שלא ייערך לעולם":
מחקhttp://vaccinesinc.blogspot.com/2011/03/blog-post.html