"מתחת לכל אבן שהפכתי - משהו מבחיל יצא"

באפריל 2014 עברה העיר פלינט, מישיגן, לקבל את אספקת המים שלה ממי הנהר פלינט (עד אז התקבלו המים דרך מחלקת המים של דטרויט). מי הנהר פלינט גרמו לנזקים לצנרת ולזיהומם של מי השתיה בעיר בעופרת שאוכלה מצינורות מים ישנים בעיר. אלפי ילדים נחשפו לרמות עופרת גבוהות עשרות מונים מהרמה הבטוחה. חלקם חוו תופעות בריאותיות חמורות. לקח לרשויות יותר משנה וחצי (!) להתחיל ולטפל בבעיה החמורה הזו, למרות שתושבים רבים התלוננו על איכות המים הגרועה במשך חודשים.
בראיון להלן, מתאר פרופ' מרק אדוארדס, שסייע לתושבים לחשוף את רמות העופרת הרעילות שבמים, את הכשלים העמוקים באופן בו רשויות הממשל עושות שימוש במדע ואת "שתיקת הכבשים" של המדענים.
(פרטים נוספים על הפרשה ניתן לקרוא [כאן])

הפרופסור שסייע לחשוף את המשבר בפלינט טוען שהמדע הציבורי רקוב

לינק לראיון המקורי באנגלית [כאן]. 

כשפרופסור מארק אדוארדס פותח את פיו, דברים מסוכנים יוצאים.

בשנת 2003 המרצה להנדסה אזרחית מאוניברסיטת וירג'יניה טק, טען שיש עופרת באספקת המים של וושינגטון הבירה וכי העיר מרעילה את תושביה. הוא צדק.

בסתיו שעבר הוא אמר שיש עופרת במים בפלינט, מישיגן, למרות הבטחות הרשויות כי המים בטוחים. הוא צדק גם הפעם.

בעבודה עם תושבי פלינט, אדוארדס הוביל מחקר שממנו עלה כי רמות העופרת הגבוהות שנמדדו בבתי התושבים לא היו מקריות, אלא היו תוצאה של בעיה מערכתית אשר מדעני הרשויות התעלמו ממנה. אחר כך הוא מונה לכוח משימה שמטרתו לפתור בעיות אלה בפלינט. במעין הצבעת אמון בו, תושבים בפלינט ריססו כתובת על קיר בעיר: "רוצים את אמוננו??? אנחנו רוצים את וירג'יניה טק!!!"

אבל להיות צודק במקרים כאלה לא הופך את אדוארדס למאושר. פעילותו ב-15 השנה האחרונות עלתה לו באבדן חברים, אבדן קשרים מקצועיים והוצאה של אלפי דולרים מכיסו הפרטי. לא מדובר רק בבעיות התשתית של השירותים הציבוריים בכמה ערים אמריקניות, הוא אומר. המערכות שנוצרו על מנת לתמוך במחקר מדעי אינן מתגמלות גילויים של אומץ ומאבק על ערכי המוסר, וכי צנרת האוניברסיטה מכילה רעלים משלה - אשר, אם לא יטופלו כהלכה, יפגעו באמון הציבור במדע.

תושבת פלינט מציגה בקבוקים עם מי ברז מביתה

ש: עכשיו חזרתי מפלינט ואולי זה לא יפתיע אותך שאתה נחשב שם לגיבור. מה דעתך על זה?

ת: זהו תוצר לוואי טבעי של המצב בו המדע פועל לטובת הציבור. אנשים פשוט מעריכים מדע טוב כשהוא פועל למענם. הם פעלו כאזרחים-חוקרים על מנת לחקור מה קורה להם ולקהילתם. אנחנו סיפקנו חלק מהמימון ואת המומחיות הטכנית והאנליטית והם עשו את כל העבודה. אני חושב שהעבודה שנעשתה מדברת בעד עצמה.

ש: חלק חשוב מפיצוח המקרה הזה היו המחקרים המדעיים שנערכו על ידך ועל ידי מונה אטישה. מצד שני, היה זה תושב פלינט שכתב לאוניברסיטת וירג'יניה-טק שהתחיל את התהליך של מציאת העופרת במי השתייה. האם אתה רואה בזה סיפור הצלחה אקדמי או נורת אזהרה?

ת: אני מאוד מודאג לגבי התרבות השוררת באקדמיה במדינה הזו ולגבי התמריצים המשחיתים הניתנים לחברי סגל צעירים. הלחצים לקבלת מימון הם פשוט מטורפים. כולנו נמצאים בשגרה המעייפת הנהנתנית הזו - רודפים אחרי מימון למחקר, רודפים אחרי תהילה, רודפים אחרי מדדי מצוינות מקצועית - והרעיון של מדע בשירות הציבור הולך לאיבוד. זה משהו שמכעיס אותי מאוד. אפשר לומר שהקדשתי את הקריירה שלי כדי לנסות ולהעלות את המודעות לנושא הזה. אני מאבד הרבה חברים. אנשים לא רוצה לשמוע את זה. אבל אנחנו צריכים לתקן את זה ולתקן מהר, אחרת אנחנו הולכים לאבד את הקשר הסימביוטי עם הציבור. הם יפסיקו לתמוך בנו.

ש: האם אתה חש שתמריצים משחיתים כלשהם מנעו ממדענים לחשוף מוקדם יותר את הבעיה בפלינט?

ת: כן. בפלינט הרשויות שילמו כדי לוודא שהאנשים האלה לא יפתרו את הבעיה. הם היו הבעיה. איזה איש סגל יעז לצאת כנגד רשויות המדינה, המחלקה לאיכות הסביבה של מישיגן והסוכנות להגנת הסביבה של ארה"ב? אני לא מאשים אף אחד, כי אני מכיר את התרבות באקדמיה. כמרצה, אתה עצמך מהווה את רשת המימון שלך. אתה יכול להרוס במילה אחת את הרשת הזאת שבנית במשך 25 שנים. עשיתי את זה בעצמי. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו באקדמיה מבקר בגלוי גוף מממן, לא משנה עד כמה התנהלותו מקוממת? אנחנו באקדמיה פשוט לא עושים את הדברים האלה. אם מתרחש איזשהו עוול סביבתי, סימן שמישהו ברשויות לא עושה את העבודה שלו. כל מי שרצינו לעבוד איתו בפלינט אמר "ובכן, זה נשמע ממש מגניב, אבל אנחנו רוצים לעבוד עם הרשויות. אנחנו רוצים לעבוד עם העיריה". ואני אומר לעצמי - אתם חיים בלה לה לנד. האנשים האלה הם לא הפיתרון - הם הבעיה.

ש: עכשיו כשההשערה שלך התאמתה והממשל קיפל את הזנב בין הרגליים, הרבה חוקרים מתעניינים.

ת: ואני מקווה כי הם מתעניינים מהסיבות הנכונות. אבל יש עכשיו כסף - הרבה כסף - על השולחן.

ש: לא כל כך הרבה כמו שחלקם היו רוצים. שמעתי הרבה אנשים אומרים שהם חשבו שאולי חסר איזה אפס בסכום הכסף שהוענק על ידי אוניברסיטת מישיגן.

ת: נכון. אבל הציפייה היא שיש עשרות אם לא מאות מיליוני דולרים, שצפויים להיות מתוקצבים על ידי גופים אלה,  ושחלק קטן מזה יופנה למחקר, אז עכשיו יש לנו תמריץ כספי להתערב. אני לא אוהב להישמע ציני לגבי זה. אני יודע שיש לחבר'ה האלה כוונות טובות. אבל זה לא משנה את העובדה הזאת: איפה היינו כאקדמאים במשך כל הזמן הזה, לפני שזה הפך לאינטרס כספי שלנו לעזור? איפה היינו?

ש: כאשר אתם מסתובבים בפלינט ושואלים אנשים על ההבטחות שהם מקבלים עכשיו... הם לא מאמינים לאף אחד. מתי נכון לאיש אקדמיה להיות סקפטי בנוגע לנרטיב רשמי, כאשר הנרטיב הזה מגיע ממדענים העובדים ברשויות? אין ספק שאי אפשר להיות סקפטיים כל הזמן.

ת: אני באמת מופתע מהאופן שבו הריאיון הזה משפיע על רגשותיי והתראיינתי כבר מאות פעמים בעבר. מה שהסוכנויות האלה עשו (במקרהשל העיר וושינגטון) היה בגידה באמון הציבור, ברמה הכי יסודית שאי פעם ראיתי. כשהבנתי מה הם עשו, כמדען, הייתי פשוט זועם ומזועזע. גדלתי תוך סגידה למזבח המדע ובחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שמדענים ינהגו כך. הדרך היחידה בה אני מסוגל להתמודד עם מה שקרה היא לומר שהאנשים האלה אינם מדענים. מדע צריך לעסוק ברדיפת האמת ובעזרה לאנשים. אם אתה עושה את זה מכל סיבה אחרת, אתה באמת צריך לבדוק את המניעים שלך. למרבה הצער, באופן כללי, מחקר אקדמי והמדענים במדינה הזאת כבר אינם ראויים לאמון הציבור. איננו ראויים.

ש: אני חושב על הקיר שמתנוססת עליו הכתובת המרוססת בספריי שאומרת: "אתם רוצים את אמוננו??? אנחנו רוצים את וירג'יניה טק!!!" זאת הצבעת אמון בך על חשבון נתינת אמון בכל אחד אחר. האם פיסת הגרפיטי הזאת גורמת לך אושר?

ת: זהו סמל לכישלון המוחלט של רשויות המדע הממשלתיות וגם של המוסדות האקדמיים שלנו. באמת שאין לי כל סיפוק אישי מזה. אני מתבייש. זה מה שאני מרגיש.

ש: אני שוב חוזר לחוקרים הללו מהאוניברסיטה בפלינט, שאמרו: "למדינת מישיגן יש 50 אפידמיולוגים. הם אומרים שאין סכנה במים. אז אני אמקד את האנרגיה שלי במחקר בכיוון שהוא פחות סגור." כיצד מחליטים מתי נכון לצאת כנגד הרשויות?

ת: זאת שאלה מצוינת. אנחנו לא סקפטיים מספיק לגבי תוצאות המחקרים של חברינו. כי מהי המשמעות של זה? אתה מייצר לעצמך אויבים. אנשים עלולים להתחיל לבדוק את התוצאות שלך וזה הולך להאט את קו-הייצור של הפרסומים של כולם. אז כולם השקיעו את מרצם בלייצר עוד ועוד מחקרי זבל.

לכן, כאשר אתה מתחיל לשאול אנשים שאלות, ואתה פונה אליהם כמדען, אם אתה מרגיש כאילו אתה מדבר עם אדם מבוגר והם נותנים לך תגובה הגיונית ומוכנים לחלוק נתונים ולדון בנושא בצורה רציונלית – אז מצוין. אין לי מה להוסיף. אני חוזר הביתה.

אבל כשאתה פונה אליהם, כפי שעשיתי עם ה-CDC (המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן), והם לא חוזרים אליך, הם לא חולקים נתונים, הם אינם מגיבים לבקשות למתן מידע לפי חוק חופש המידע...בכל המקרים האלו אני פשוט התחלתי לשאול שאלות ולהפוך אבנים והחלטתי לעצמי, ברגע שמשהו מסריח לא ייצא, אני חוזר הביתה. אבל מתחת לכל אבן שהפכתי - משהו מבחיל יצא.

ש: אבל במקום כמו פלינט, בשלב מסוים האמון חייב להשתקם איכשהו, כדי שהמערכת תוכל להמשיך לתפקד.

ת: בדיוק.

ש: דיברתי עם סטודנטית אחת לסיעוד באוניברסיטה. הסתכלנו על המדבקות שהאוניברסיטה הדביקה על הברזיות שנכתב בהן שיש מסנן ושהמים בטוחים. והיא אמרה: "לא, אני לא שותה את המים האלו. לא אכפת לי מה הם אומרים. לא אכפת לי שזה האוניברסיטה אומרת..." ברמה זו של חוסר אמון, המערכת לא מתפקדת. מה לדעתך אנשים יצטרכו לחוות על מנת להתחיל להאמין במה שהמדענים אומרים להם?

ת: זה ייקח זמן לאנשים בפלינט כי בגדו בהם באופן כל כך בוטה. הדרך חסרת האחריות וחסרת הרגישות בה נהגו אותן רשויות, המקבלות תקציבים על מנת להגן על האוכלוסיות הפגיעות, היא מטרידה באופן העמוק ביותר. לכן זה כל כך צורם.

ש: אתה מלמד קורס על אתיקה ואומץ באוניברסיטת וירג'יניה טק. איך בדיוק מלמדים סטודנטים בקולג' על אומץ?

ת: אנחנו מלמדים את האתיקה אליה יש לשאוף. מה שאני מלמד את הסטודנטים שלי הוא שהם נולדו גיבורים. אני נכנס למחקרים בבעלי חיים ומראה שגבורה היא למעשה בטבע שלנו. מה שאתה צריך לעשות הוא לוודא שהמערכת אינה משנה אותך, שמערכת החינוך שלנו אינה מלמדת אותך להיות עיוור מרצון ולשכוח מהשאיפות שלך, כי זו ברירת המחדל. אנחנו מדברים בשיעור גם על המציאות של זה. זה לא כיף. אלו דברים לא קלים. אבל הדבר העיקרי הוא - אל תתנו למוסדות החינוך שלנו לגרום לכם להפוך למשהו שאתם מתביישים בו.

ש: ואתה גם מזהיר אותם שאתה מכין אותם לחיים של עצב וניכור אפשריים?

ת: ובכן, כן. יש מחיר שצריך לשלם.